חברים או אגואיזם?

כשאנו מחליטים לשתף חבר חברה ידיד או ידידה בצרה, מועקה, או בכל דבר אחר שמפריע לנו, האם אנו עושים זאת מתוך אגואיזם כי אנו חסים ודואגים לעצמנו או שמא ממין הדדיות, כי החבר רוצה שנשתף?

התשובה לא נראית לי פשוטה. הערב סיפרתי למישהי משהו שהפריע לי רק כדי מה שנקרא 'להוציא מהבטן', זה הפריע וישב לי די הרבה זמן ופשוט רציתי לומר את זה אז אמרתי, לא התחשבתי יותר מדי ברגשותיה. ידעתי שאני אנוכי, אבל בכל זאת לא עשיתי יותר מדי חשבון בעיקר בעקבות רוח פורים נוהגים לומר את כל העולה על רוחינו בלי יותר מדי חשבונות. ובכן, זה לא ממש מצא חן בעיניה, ולא ממש אפשר להאשים אותה.
אבל מה זה אם לא אגואיזם כשאנו מספרים לחבר צרות? זה כיף לו?
כמו שאמרתי קשה לי לענות על התשובה. מצד אחד כשאני נזכר בסיטואציה עם חבר אני שמח ומרגיש טוב שהוא משתף אותי בקשייו. למה אני מרגיש טוב? גאווה על כך שאני 'חבר טוב ותומך'. ישנה גם תחושה של צער בנטילת חלק מהקושי.
אין לי תשובה ברורה, ואני גם לא חושב שקיימת כזו, תלוי במצב. מה שכן יש לי לומר שאנחנו יכולים לעבוד על כך שנקבל קבלה אמתית של של חלק בנטל. למאוס באותה גאווה, זה אחד. שניים, אני לא מצטער שסיפרתי לה על אף שעצבנתי אותה, אם אני חש בצורה שהרגשתי עלי לומר לה, איזו מין חברות זו של שמירת דברים בבטן?! שקר מהלך.
לחיי מאיסת הגאווה, וקבלת המחשבות הרעות וקבלה מלאה שהם חלק מאיתנו!